ברוכים הבאים לפינת הביזאר, או: איך מחברים בין מותג ובין "שגריר מותג" לא מובן מאליו?

הפוסט הזה מצטרף לפינת הביזאר הלא מוכרזת של ענייני פרסום. אולם, הפוסטים הקודמים שפורסמו ומככבים בפינת הביזאר, התייחסו לפעילויות גרילה מבתי יוצר יפניים או סיניים, הידועים בביזאריותם השיווקית. הפוסט הנוכחי עוסק בביזאר מערבי, לחלוטין לא צפוי ואף מעורר תמיהה, לכאורה.

תזכורת קצרה
Continue reading

האם אפשר להכריח מפרסמים לפרסם במדיום מסוים? או: יכול להיות שזה מזכיר משהו?

זה ספור על מו"ל ובעלים של מדיה, אדם עשיר מאד, שחצן, יהיר, ויש שיאמרו גם לא צפוי. ועל האופן בו הוא מתייחס למפרסמים, הלא הם לקוחותיו. הספור הוא אמת לחלוטין, ואם למישהו הספור נשמע דומה למשהו ממקום כל שהוא, האחריות לאסוציאציה ולמסקנות היא שלו בלבד.

Continue reading

כשיש תובנה טובה חוסכים בעלויות או: האם מפורסמים הם חובה?


זה יהיה פוסט קצר.
אל מול הפרסומות, הדי שבלוניות יש לומר, של הבנקים בישראל.
אל מול הגיוס המאסיבי של מפורסמים יקרים, ויותר מאחד לכל פרסומת.
אל מול ההפקות הגרנדיוזיות והיקרות.
אל מול הטקסטים הפתלתלים ומלאי הרמזים והאנלגיות.
אל מול השירסומות.
עומדת אמת קטנה וברורה: כאשר יש תובנת צרכן ברורה ומוצקה, הפרסומת הטובה מתבקשת. הקריאטיביות מתמקדת בהוצאת הרעיון לפועל.
את הפרסומת לבנק ברקליס ביססו במשרד הפרסום הבריטי BBH על התובנה הבאה, שעלתה מממצאי מחקר: "ילדים מפתחים יחס לכסף כבר בגיל שבע".
אז מה העלות של מחקר מקצועי מול העלות של זמר צמרת? אבל מה קל יותר? אז, זהו.

פרסום בחדשות מזיק למותגים? או: מתכנני מדיה יכולים לחשב מסלול מחדש.

כאשר פורצת מלחמה, או מתרחש פיגוע, או תאונת דרכים קטלנית מזעזעת, ואפילו סתם אסון אנושי נופל פה ושם, מתמלאות מהדורות החדשות בתמונות קשות לצפייה. יש אמנם צוותי חדשות שמגלים אחריות כלפי הצופים ונמנעים מתמונות תקריב הופכות בטן, ועורכי הוידאו בערוצים מטשטשים בפיקסלים אטומים את מראות הזוועה. אבל החדשות הקשות הן קשות גם במטושטש. הכתבות, הסיקורים והדיונים משרים אווירת דכדוך ועצב על הצופים. ואז, צריך לעבור להפסקת הפרסומות, שכן מישהו חייב לממן את החובה לדווח, אשר מנחה את מערכות החדשות מחד, ואת ההתעניינות של הצופים במתרחש, מאידך. אוי, איזה רקע נפלא להציג את החיים הנפלאים עם הבושם, הבגד, הרכב החדש, על רקע אסונות, תאונות, קרבות או סתם בשורות רעות.

Continue reading

כשפרסומת טובה היא יותר מדי טובה, או: למה צריך את "שומר הסף"?

בשבוע שעבר התקיים האירוע השנתי של חלוקת פרסי גרנות לקריאטיב מצטיין. בסמיכות לאירוע זה, התוודענו לשתי פרסומות חדשות כה שונות זו מזו. האחת, פרסומת ישראלית, צנועה ורגועה יחסית למוצר מזון, השניה פרסומת בין לאומית, דרמטית ואקסטרווגנטית, למוצר טכנולוגי. האחת משודרת על פי תכנית הפרסום של המותג, והשניה  שידורה הופסק באחת על ידי המותג. האחת, הפרסומת החדשה לגבינת סימפוניה של שטראוס, והשניה הפרסומת החדשה לאייפד פרו של אפל. למרות היותן כה שונות, שתי הפרסומות יכולות להחשב כמי שעונות להגדרה של פרסומת טובה. ולמרות היותן עונות להגדרה של פרסומת טובה, הקריאטיב חורץ את גורלן, וזה מה שמחבר ביניהן ובין תחרות הקריאטיב גרנות.

Continue reading

אתיקה, שמתיקה, או: למה אנחנו לא מוטרדים?

פרסום הוא בראש ובראשונה תחום עיסקי המשרת אינטרסים של גורמים המעוניינים להשפיע עלינו, הצרכנים. לגרום לנו לחשוב, להרגיש, לפעול באופן שיועיל לאותם גורמים. כדי להביא לתוצאות עושים בפרסום פעולות ונוקטים אמצעים מתחומים שמקובל לראות בהם בעלי השפעה, ברמת עצימות כזו או אחרת. ידוע שבמקרים רבים לא קל להתגונן נגד חלק מהאמצעים הננקטים, ובמיוחד רגישים להשפעה זו הם מי שמשתייכים לאוכלוסיות שכושר השיפוט שלהם אינו מפותח דיו. בעיקר ילדים, בני נוער, קשישים ועוד. עובדות אלה אמורות להטיל על העוסקים בתחום רמה גבוהה של אחריות ורגישות. אז אמורות.

Continue reading