הרבה לפני עידן ה "סטוריטלינג", בתקופה שמשרדי פרסום פשוט יצרו פרסומות המספרות סיפור שאפשר להזדהות איתו, לחוש כלפיו אמפטיה, להתעצבן ממנו ובקיצור לא להשאר אדיש כלפיו, נוצרה הפרסומת של "איקאה".
הסיפור שסופר בה היה נוגע ללב. סיפור על חברה נאמנה שיום אחד מאסו בה. והיא, כל רצונה היה לגרום רק טוב, לשמח, להועיל ולרצות . באחת נגמרה החברות והחברה גיבורת הסיפור הושלכה אל הרחוב, יחד עם, למרבה ההשפלה, שקית זבל שחורה. וכך מצאה את עצמה ניצבת על שפת המדרכה החורפית מכוסת עלי השלכת, כשהיא בראש מושפל, רטובה מגשם ואולי גם מדמעות עצב, רועדת מקור ורוח ואולי גם מעלבון, משקיפה אל החלון המואר של ביתה לשעבר ורואה כיצד נמצא לה תחליף בדמות של חדשה וצעירה ממנה. סיפור שכל אורכו דקה ושאי אפשר שלא לחוש בעיקבותיו עצב עמוק ורחמים עזים. וכדי להרגיע אותנו, מופיע בסוף הסרטון איש מוזר ורטוב הטוען שאל לנו להתעצב אל ליבנו שכן לגיבורה שלנו אין רגשות. איך הוא יכול לומר כך מול מה שראינו? ממש מוזר!
אבל האמת היא שלא זו הסיבה לכך שאנחנו לא צריכים להיעצב.
מסתבר שלסיפור יש המשך שלא סופר אז. אבל כיום, שש עשרה שנים מאוחר יותר, כשהגיבורה שלנו כבר בגירה, וכשמותר כבר לפתוח את תיקי הרווחה ומשהחיסיון כבר מוסר, מסתבר שגורלה של הגיבורה שלנו לא היה כל כך נורא. להיפך, גורלה בהחלט שפר עליה. ובכן, זה המשך הסיפור.
הגשם פסק. הרוח העיפה את עלי השלכת הרטובים. מכונית חולפת מאירה בפנסיה את גיבורת סיפורנו. האם אלה אורות של תקווה? הולכי רגל חוזרים אל המדרכה שיבשה. ילדה במגפיים, פניה לא נראים נעצרת אל מול הגיבורה שפלת הראש. הילדה אדמונית השיער מתכופפת אליה, מרימה ברכות כלפי מעלה את סנטרה השמוט ובוחנת אותה מקרוב בעיניים ממושקפות. משאית אשפה עוצרת ליד ערמת השקיות השחורות ואוספת אותן, אבל הגיבורה שלנו כבר חבוקה בזרועות הילדה נישאת אל בית חדש, אל חדר חדש.
כאן, בבית החדש זוכה גיבורת סיפורנו להיות שוב חברה טובה. היא הופכת להיות חלק מחייה של הילדה הקטנה. שותפה למשחקיה עם בובות ועם חברים, נמצאת איתה בעת שקראה בספריה, ואפילו היתה לצידה עת הלכה לישון. לעולם לא נדע אם היתה זו משפחת אומנה או ממש משפחה מאמצת, אבל הגיבורה שלנו זכתה לתקווה חדשה.
וכמו בפרק הראשון של סיפורנו, גם בסיום פרק זה מופיע אותו איש מוזר אולם הפעם הוא דווקא מרשה לנו לשמוח בשמחה של גיבורתנו.
אז, מי היא אותה גיבורה? האם אנושית היא, האם כלבלבה או חתולה זנוחה? לא ולא, זוהי מנורת שולחן אדומה. בפרק הראשון סר חינה ובעליה השליכוה לרחוב ככלי אין חפץ בו, שנמצאה ונלקחה לבית חדש כחלק ממגמת המיחזור ההופכת והיות טרנד של ממש כולל בעידוד "איקאה". כפי חייבים לראות בסרטון הפרסומת של "איקאה" משנת 2002.
ואת המשך הסיפור חייבים לראות בסרטון הפרסומת של "איקאה" משנת 2018.
שני פרקים של סיפור אחד המסופר בצורה מושלמת.
הפרסומת הראשונה, משנת 2002 כאמור, נחשבה מיד עם הפצתה לאחת הפרסומות האייקוניות של הפרסום. העמידו אותה בשורה אחת עם "1984" של אפל ועם פרסומות ספורות נוספות.
אבל, ההחלטה של "איקאה" קנדה להפיק פרק המשך אחרי 16 שנים אינה מובנת מאליה. הפרסומת השניה פותחת בדיוק בנקודת הסיום של הפרסומת הראשונה, וממשיכה אותה. נדרש היה ליצור סיפור אשר מצד אחד מי שזוכר את הפרסומת הראשונה, יראה מיד את ההמשכיות ואף ייהנה מכך ששפר גורלה של המנורה שבצערה הוא השתתף בעבר. אבל עבור מי שאינו זוכר את הפרסומת הראשונה, או לא נחשף אליה כלל, נדרש היה לייצר סרט המשך שיעמוד בזכות עצמו.
הכרוניקה מספרת שההחלטה אכן לא היתה קלה, בדיונים שנערכו בחברה ועם משרד הפרסום, אולם התוצאה מדברת בעד עצמה.
וזו ההוכחה שאפשר לספר סיפור גם בלי לקרוא לו "סטורי טלינג" ושמאותו לימון אפשר בהחלט להוציא עוד מיץ.
הלוואי שיהיה המשך נוסף.