השהיה הממושכת בבית, בשל ההסגר שכפתה על האנושות מגפת הקורונה, הביאה עמה עליה משמעותית ברמת האלימות הביתית, בראש ובאשונה נגד נשים אך גם נגד ילדים. המספרים מפחידים.
בעקבות מחקר שערכה קרן האוכלוסין של האו"ם, פורסמה הערכה שכתוצאה מההגבלות בשל המגיפה צפויים בעולם כולו 15 מיליון מקרי אלימות במשפחה, מעבר למספרים הרגילים של ימי שיגרה. מספר הפניות למוקדי הסיוע בנושא עלה בבריטניה בשיעור מפחיד של 49% בששת השבועות הראשונים של הסגר ברחבי הממלכה. בצרפת, באותה תקופה, שיעור הגידול היה 30% ואילו בעיר ווהאן בסין, מוקד ההתפרצות, שעור הגידול בשיא המשבר היה 300% (שלוש מאות אחוזים!).
בישראל המספרים הידועים גם הם גרועים ביותר.
בכתבה שפורסמה בעיתון הארץ ביום 29.4.20, מדווחת לי ירון שמספר התלונות על אלימות במשפחה, שהגיעו למשרד הרווחה בשבועיים שקדמו לפרסום, היה גבוה פי ארבע (!) יחסית לחודש שקדם. 400 תלונות הגיעו בשנים עשר יום, החל ב-16 באפריל. התלונות התייחסו לאלימות ביתית, נגד נשים ונגד ילדים כאחת. בעקבות הנתונים הקשים, חברו משרד הרווחה והוועדה הלאומית הבין משרדית למניעה ולטיפול בתופעת האלימות במשפחה (שם קליט), והפיקו סרטון אינפורמטיבי ו"יבש" באנימציה של כותרות לחשיפה בטלוויזיה ובדיגיטל. ניכר עליו שהופק בחופזה ובצמצום תקציבי רב (כתוצאה מהעדר משאבים בתקציב המדינה ומקשיי המגפה). על פי דוברות משרד הרווחה, הסרטון הביא לגידול במספר הפניות.
ומה עשו במדינות אחרות בנושא? בחלקן לא פחות ובאחרות אף יותר. משרדי ממשלה, ארגוני סיוע וגופים ממשלתיים, בסיוע משרדי פרסום, יזמו מהלכי פרסום להצבת הנושא על סדר היום הציבורי.
ממשלת אירלנד, ביחד עם ארגוני סיוע, יזמה סרטון שכותרתו "עדיין כאן". הסרטון נפתח בשיחת ווידאו בין שתי חברות. אולם, השיחה נקטעת עם כניסתו לחדר של התוקף האלים, ברור שזה בן בית. חד, ישר ולעניין. שם אצבע על הבעיה ומגרד את הפצע שידמם לנגד עיני הצופים. את הסרטון יצר משרד הפרסום TBWA/Dublin. לפי משרד הפרסום, קהל המטרה הוגדר בפשטות נשים וגברים הסובלים מאלימות בבית, אבל הכוונה היתה גם להעביר מסר לתוקפים שהמדינה מגנה על המותקפים ביחד עם ארגונים אזרחיים ושמערכת המשפט ערוכה להגיב.
בבריטניה הופק על ידי ארגון צדקה, המנהל מקלטים ומרכזי סיוע לנפגעי אלימות ביתית, בשם No More, סרטון שקהל היעד שלו, על פי הגדרתם, היה דווקא העדים לאלימות. תחת הכותרת "בריטניה אומרת לא עוד", מוצג, כאילו ממרחק ומבעד לחלון המציץ, גבר הרוחץ ידיו על פי ההדרכה לשמירה על הגיינה בשל המגפה, ועל הרצפה ממרחק נראים זוג רגלי אישה שוכבת. הקריינות כמו גם הכותרות אינן מתייחסות למגפת הקורונה אלא למגפה אחרת, מגפת האלימות בבית, אשר רחיצת ידיים אינה מנקה ממנה. הסרטון הפנה לאתר אינטרנט ייעודי של הארגון. גם כאן נוצר התשדיר על ידי משרד פרסום, MRM/McCann.
גם ממשלת בריטניה עצמה הטילה על משרד פרסום ליצור עבורה תשדיר שירות בנושא. המשרד FCB/Inferno יצר סרטון טקסטואלי בולט ביותר. הסרטון היה בעל אופי אינפורמטיבי, בדומה לזה הישראלי.
גם בהודו התמודדו עם התופעה. עמותת נשים הפועלת למניעת אלימות במשפחה בכלל ונגד נשים בפרט בעיר גויאראט, יצרה, בעזרת משרד הפרסום ADK Fortune סרטון המכוון גם הוא אל עדי הראיה והשמיעה, ומעודד אותם לדווח 24 שעות על מקרים להם הם עדים. אגב, בשל תנאי ההפקה הקשים, כנובע מההסגר והצורך בריחוק חברתי, צולם כל הסרטון בביתו של הבמאי, שהיה גם הצלם, והוא אף ליהק את סבתו בת ה 86 לתפקיד הראשי.
ממשלת אוסטרליה גם היא הגדירה את קורבנות התקיפות כקהל היעד של מסע הפרסום שלה, ומטרת הסרטון שנוצר על ידי משרד הפרסום BMF היתה ליידע אותם לקווי החירום הפועלים ללא הפסקה עבורם. סרטון האנימציה המינימליסטי והאפל מלווה בקריינות שקטה ומשרת ביטחון. גם במקרה זה, כמו במקרים אחרים בהם נבחרה אנימציה כטכניקה לביצוע, גם במקרה זה נבחרה זו בשל היותה הדרך המהירה וגם הנקייה ביותר להפקה בלי לערב צוותים גדולים.
סרטון בריטי נוסף, מטעם העמותה החברתית קווי סיוע לאומי לנפגעי תקיפה ביתית, מציג סיטואציות ביתיות יומיומית שגרתיות לימי הסגר: עבודה מהבית, משחקי ילדים בחצר, תרגילי כושר של ילדים ועוד. במידה רבה נראה הסרטון אינו מספר סיפור אלא משקף תמונת חיים רלוונטית ואקטואלית מצולמת לכאורה במצלמת הסמארטפון על ידי בני הבית עצמם. לא דיבור על המצב אלא הצגתו כאילו בעיני בן בית, בשפה שכל צופה יכול להזדהות איתה. משרד הפרסום Wunderman Thompson UK יצר את הקמפיין פרו-בונו וגייס את כל אמצעי המדיה לתרום שטחי פרסום.
כל הקמפיינים במדינות אלה ראו אור במגוון אמצעי מדיה, לא רק בטלוויזיה, ובדיגיטל. גם רדיו ואפילו שלטי חוצות למרות תקופת הסגר. עבור חברות השילוט היו הקמפיינים "שומר מסך", בהעדר קמפיינים מסחריים, ומבחינת האמירה היה בהוצאת המסרים מחוץ לבית משום המחשה של הפער בין הביטחון (המעורער) בבית והזעקה בחוץ.
ואולי נכון היה שגם בישראל ארגוני הסיוע ומשרדי הפרסום היו יוזמים פעילות פרו-בונו בנושא? חמש נרצחות בשבועות האחרונים הן סימן הקריאה לשאלה זו.