אתמול, יום ראשון הראשון בחודש פברואר, כמידי שנה ביום ראשון הראשון בחודש פברואר, הלא הוא ה"סופר סנדיי", נערך ה"סופרבול". משחק הפוטבול, המרתק אל מסך הטלוויזיה למעלה ממאה מיליון צופים ברחבי ארצות הברית. זהו אירוע טלוויזיוני ענק הנמשך שעות ארוכות ומשובץ עשרות פרסומות מטעם מפרסמים גדולים מאד מחד, ומפרסמים קטנים מאידך, המשלמים עבור הזכות לפרסם במהלך המשחק סכום דמיוני של קרוב לארבעה מיליון דולר לתשדיר אחד באורך 30 שניות.
השיח סביב הפרסומות ב"סופרבול" נפתח שבועות לפני המשחק, הספקולציות סביב התשדירים, הרמזים והטיזרים, מנסים ליצור עניין בקרב הצופים הפוטנציאליים ולמקד את צפייתם בפרסומות ביום המשחק. עניין לא פחות מאשר ביום המשחק עצמו. כידוע, מבחנה של כל פרסומת הוא הצפייה הפעילה בה, מה שקרוי "engagement". אחרי המשחק מתחיל שלב השיח סביב ההצלחה או הכישלון של הפרסומות. ובמיוחד עוסקים במידת העניין בפרסומות, כפי שבא לידי ביטוי ברשתות החברתיות. מה סופרים? ציוצים בטוויטר, אזכורים בפייסבוק, תגובות לבלוגים, כל אירוע דיגיטלי שניתן לספור אותו.
למשל. הפרסומת לפפסי, שגם נתנה את החסות להופעת הבידור המרשימה במחצית המשחק, משחזרת פרסומות קודמות המציגות את "פפסי" כמשקה חוצה דורות, מימי הלוגו הישן של סוף המאה התשע-עשרה ועד ימינו. חברת פפסיקו החלה את השיח עם הצופים חודשים לפני הקרנת הפרסומת. במהלך המשחק זכתה הפרסומת ל- 367 אלף ציוצים, ועד לשעות הבוקר של יום שני, מועד כתיבת שורות אלה, הגיע מספר הציוצים ל—486 אלף ציוצים. בנוסף, ההופעה של ביונסה, בחסות פפסי, במהלך ההפסקה, ל 147 אלף ציוצים לדקה ול 60 תיוגים באינסטגרם כל דקה.
מסקנה מ"היום שאחרי": הפרסום המסורתי בטלוויזיה לא מת. הוא אפילו לא גוסס. הוא חי ומייצר עניין. תרומתו הרבה ליצירת עמדות חיוביות כלפי מותגים, להצגת תכונותיהם החיוביות, להצגת המותגים בהקשרים חברתיים מתאימים, תרומה זו אינה הולכת לשום מקום. הפרסום המסורתי יכול למצוא את מקומו ברשתות החברתיות כמדיה נוספים, תומכים, מעצימים, מהדהדים ויוצרי מעורבות . כך משתלבים יחד האמצעים ליצירת אפקט משותף בהרמוניה.