כותרת ב – THE MARKER "פרטנר תיפרד מהמותג אורנג' – כבר בפברואר". וכבר שאל פוגי לפנינו: "האם זה נכון והאם זה נורא?".
האם זה נכון? כנראה שכן. הרי אנחנו מאמינים למה שכתוב בעיתון.
האם זה נורא? זה כבר יותר מורכב. אני חושב שלא.
מותג, כך למדנו, הוא "אוסף מאפיינים, אסוציאציות, תדמיות ורגשות המשויכות על ידי צרכן למוצר/שירות מוגדר, המאפשר לצרכן לבדל על פי תפיסתו את המוצר/שירות משאר השוק ולקבל החלטה". בעידן הטרום רפורמה בשוק הסלולר, השקיעו חברות הסלולר סכומי עתק, בכל קנה מידה, כדי לגרום לנו לשייך לשמם, לצבעם, לסימני הקישוט שלהם (לוגו, למשל, או כוכבים סגולים ומרובעים כתומים למשל?), אסוציאציות, תדמיות ורגשות כאלה כדי שנרצה, ממש נחשוק, איש איש (ואישה אישה) במותג זה או אחר על פי תפיסתנו את עצמנו, את המותג שלנו, ואותנו ביחד (לנצח!). ולאהבה, ולתשוקה, כידוע, אין מחיר. אז שילמנו ועוד איך את מחיר האהבה והחשק. ונשבענו אמונים לנצח.
באה הרפורמה, ובאחת נמוגו הרגשות, התפוגגה האהבה, יקיצה מרה וכואבת ופרידה מזוגיות יקרה ותובענית, לטובת מערכת של נישואי תועלת. היום עם זה, מחר עם זאת. הכל לפי הכדאיות. עד המוות יפריד בינינו, או המבצע של שהמתחרה. מה שבא קודם.
מה נשאר לפרטנר מהמותג "אורנג'"? שרידי רומנטיקה, פוסטרים של חיבוקים לאור הזריחה ולחושך השקיעה. "רק זיכרונות, רק זיכרונות, כאן מהלכים על בהונות, הזמן נרדם אל נא, אל תעירנו". כמה שווים זיכרונות? ומי מוכן לשלם עבורן?
קחו את הכסף פרטנר. יש מי שמוכן לשלם ולפצות אתכם על מה שהוצאתם על כל הדייטים שהתפוגגו, על ההבטחות לזוגיות נצחית שהומרה באחת לתועלתנות וחומרנות. קחו את הכסף ותקנו לעצמכם אלבום משובח לשמור את התמונות המצהיבות.