בשולי הידיעה המטרידה על פציעתם האנושה של שלושה בני נוער בראש העין שנפלו מגג במסגרת פעילות "ספורטיבית" במשחק "פארקור", מצוטט אחד מהורי הנערים, התולה בסרטון הפרסומת ל"קוקה קולה זירו" את האשמה בעצם המשחק המסוכן. כזכור, הסרטון מציג חבורת נערים הרודפים אחר משאית "קוקה קולה" ומשיגים אותה בזכות קפיצות מסוכנות מגג לגג ודילוג בין קירות כמיטב הספורט הקיצוני הזה ובאים על שכרם כשהם יושבים במשאית ולוגמים בהנאה.
טענה דומה הושמעה לפני חודשים מספר כלפי סרטון הפרסומת של "אורנג'", בו נראה צייר רחוב המצייר על המדרכה ציור תלת מימדי של עיר ובה גורדי שחקים. בנו של הצייר, לבוש גלימת "סופרמן", "מזנק" אל "מעמקי" הציור שלמעשה הוא כמובן שטוח. גם במקרה זה נטען שילדים עלולים לחקות את הילד, ללבוש גלימת "סופרמן" ולזנק ממרומי ביתם. במקרה זה הועלתה הדרישה להפסיק את שידור הפרסומת או למצער לדחות את שעת השידור לשעה בה הילדים ישנים.
גם בית המשפט העליון נדרש בזמנו לשאלת היתר הצגת פרסומת המציגה פעילות מסוכנת. בסדרת סרטי פרסומת לגלידות "נסטלה" הוצגו פעילויות מסוכנות, כגון גלישה מקומה גבוהה בתוך צינור פינוי של פסולת בניה, או חשיפת רגליים יחפות בקצה מדרכה ל"דגדוג" על ידי מכונה לטאטוא כבישים. במקרה זה נפסלו פרסומות אלה לשידור על ידי הרשות השניה. חברת הפרסום עתרה לבג"צ וזכתה חלקית.
טענות כאלה הושמעו בעבר לא רק כלפי תשדירי פרסומת. הותיקים,למשל, יזכרו את סטיב אוסטין, האיש הביוני, שלא ניתן היה לפגוע בו. במחצית שנות השבעים של המאה הקודמת, עת הוצגה סדרת טלויזיה זו, ניסו ילדים, כך נטען, לחקות את תעלוליו של "האיש השווה מיליונים" ולקפוץ מגובה, או דרך חלונות סגורים ומכשולים ועוד.
שום הורה אינו יכול לשחרר את עצמו מאחריותו לנטר את הצפיה של ילדיו בטלוויזיה, להבהיר להם את ההבדלים בין מציאות ודמיון, בין פעלולים שחלקם "מתוגברים" באפקטים של צילום ובין יכולות וביצועים של אנשים בלתי מיומנים. עם כל ההשתתפות וההבנה בצערם של הורי הנפגעים, עליהם לשאול עצמם עד כמה הבהירו לילדיהם שהטלויזיה אינה מציאות.
בצד זאת, יש להציג בפני המפרסמים והפרסומאים שלהם את שאלת האחריות שלהם. האם קיימת אחריות כזו? האם בתהליך הקריאטיבי על יוצרי הפרסומות להתייחס להשפעה התרבותית וההתנהגותית שהם עלולים להשפיע על צופים (לא בהכרח קהל המטרה) או להתמקד רק בצד השיווקי ובקהל המטרה הספציפי? האם המפרסמים המאשרים את הפרסומת צריכים לבקש מהפרסומאים לבדוק את כלל השפעת הפרסומת? האם בקבוצות מיקוד הבוחנות את האפקטיביות הצפויה צריכה להבדק ההשלכה הכוללת?
יכולים הפרסומאים לטעון (והמפרסמים אינם משוחררים) שבפרסומות שהם מייצרים הם אינם יוצרים תרבות רחוב אלא משקפים אותה. אבל האם אין הם בפועל מגבירים אותה?
מן הראוי ששאלה זו תטריד ותלווה את יוצרי הפרסומות ואת מאשריהן המפרסמים.