על רקע שלל פרסומות בנאליות המשודרות על המרקעים, במקלטי הרדיו ועל שלטי החוצות, זוהרת ומבריקה הפרסומת החדשה ליופלה "קח דקה". פרסומת שעם הצפייה החוזרת ונשנית בה מתגלה עד כמה זו פרסומת מוצלחת.
כשאומרים: "זו פרסומת טובה", איך מנמקים? ובכן, יש שתי גישות להנמקת ההגדרה של פרסומת טובה. ישנה הגישה הבנאלית (פעם שניה אותה מילה, אבל אין ברירה). על פי גישה זו הנימוקים יהיו אחד או יותר מהמשפטים המשכנעים הבאים: "מדברת אלי", "עשתה לי וואו", "עושה את העבודה", "זכירה, קליטה, אפקטיבית", "הפיקו אותה אצלנו במשרד", "אני מכיר את הקופי", וכדומה.
ישנה הגישה המקצועית, הדידקטית, אותה לומד כל סטודנט שלומד את הקורס "יסודות הפרסום", ואותה הוא שוכח דקה אחר כך. על פי הגישה המקצועית, יש לבחון פרסומת על פי שלוש אמות מידה: א. המרכיב האסטרטגי, ב. המרכיב הקריאטיבי, ג. המרכיב ההפקתי.
הפרסומת ל"יופלה" צולחת את שלוש אמות מידה אלה בצורה מושלמת.
א. אסטרטגיה.
כשנולד המותג יופלה בישראל, הוא נולד עם כפית בפה ולשון ארוכה משורבבת לליקוק. צבעוני, עליז, מלא שמחת חיים ואנרגיות. אדמוני ויפה עיניים. עם חלוף השנים הלך המותג והזקין לנגד עינינו. במקום להתבגר ולהעמיק את אישיותו הוא הלך ודעך. במקום לשמר איתנו את יחסינו הלוהטים היצריים, הוא "חפר" לנו על קלוריות, על פירות בתחתית ועל "יאנצ'". והנה, רגע לפני שהשממון השתלט עליו ועלינו, התעשתו הוריו, חזרו והלבישו לו את בגדי הצבעונים שלו ושלחו אותו להשתובב. רוח המותג חזרה אליו.
גם תובנות צרכן באות לידי ביטוי בפרסומת החדשה. החל מזיהוי הצורך הזה של "סגירת הפינה" של ה"רעבון המעצבן" הזה שמציק ככה פתאום באמצע יום העבודה אבל לפני שמגיע זמן הארוחה הגדולה, ועד המנהג ה"שנוי במחלוקת" של ליקוק החלק הפנימי של המכסה הרווח כל כך בעולם מעדני החלב. הדחף הזה שלא לאבד שום טיפת טעם. הרי מה שנדבק למכסה זה גם שלי.
גם המסר האסטרטגי (לא הקריאטיבי) של "קח דקה". לא צריך יותר מהדקה הזו כדי להתמכר להנאה. הדוניזם צרוף.
גם קהל המטרה, המילניאלס. אלה שהיו ילדים כשיופלה הושקה בצבעוניות הלשון המלקקת. והיום הם העובדים האגוצנטרים וההדוניסטים המרוכזים כל כך בעצמם ובסיפוק הצורך המיידי.
פרסומת מדוייקת נכונה.
ב. קריאטיב
הוי כמה יפה. כמה צבעוני. השעון ה"דיגיטלי", האביזרים, באיזו שנה אנחנו? גם אם לא ממש ממש מקורי, כבר ראינו לא מעט מעברים בין סביבות ותמונות, ולא מעט מרדפים וחיצים. והמעבר לאנימציה כל כך מלבבת. והצדפה בסיום. הכל כה חושני והדוניסטי.
ו"פק שוט". כל כך גדול, וחשוב. והוכחה לכך שאפשר לתת ללקוח את "ליטרת הבשר" שלו לא רק בלי לפגוע בקריאטיב, אלא להפך, בשילוב, בתרומה ובהומור. "תגדיל", אמר הלקוח. "קח", אמר הקריאטיב ושיחק אותה.
ונכון שהמוזיקה היא מוזיקה רוסית בת כמעט חמישים שנה, אולי מעט יותר. מוזיקה שזכתה ל"מם" מאד פופולרי לפני שמונה שנים, כשהמילניאלס היו בגיל ההתלהבות מ"ממים" ביו טיוב. אבל כל כך רלוונטית ומשרתת את המארג הקריאטיבי בצורה כל כך משמחת.
אחד המבחנים של הקריאטיב בהגדרת פרסומת טובה הוא אם קיים רצון לראות את הפרסומת שוב ושוב. התשובה כאן היא חיובית. ובכל צפיה מתגלה רובד נוסף של הברקה. אין סיפור, יש זיקוקין דינור צבעוניים.
פרסומת יפה לעין, שנעים לחזור וראות.
ג. הפקה
מושקעת. נראית כזו. רוצה למצוא חן ומצליחה.
לסיכום, הפרסומת החדשה של "יופלה", "קח דקה", היא פרסומת טובה. על פי כל המבחנים.
והיא גם "עושה לי את זה" וגם "עושה את העבודה". בקיצור "וואו".