סקס מוכר! סקס מוכר?

תודו שגם אתם השתמשתם באמירה הידועה: "נו טוב, סקס תמיד מוכר" כשראיתם בפרסומת זו או אחרת איזו דוגמנית מתערטלת, רמיזות גופניות של עירום, מצבים אינטימיים וכיוצא באלה "יצירות קריאטיביות". תודו שגם אתם מצאתם עצמכם מתווכחים עם חברים, קולגות או בינכם לבין עצמכם ומעלים טיעונים של חיפצון / מוסר / רגישות וכיוצא באלה טיעונים, תלוי בעמדה בה אתם אוחזים.

מחקר חדש של חברת "נילסן" שופך אור נוסף על הסוגיה. אמנם לא ניתן להסיק מסקנות גורפות וכלליות בסוגיית השימוש בסקס בפרסומות, וגם החוקרים עצמם מדגישים זאת במסקנותיהם, אבל חומר רב למחשבה יש כאן. והשורה התחתונה היא: זו לא רק שאלה מוסרית, חברתית, חינוכית, זה פשוט לא מועיל.

מתודולוגיית המחקר של "נילסן" בודקת פרסומות על פי מספר משתנים: "כוח רגשי" (האם נוצר קשר אל רגשות הצרכנים?), "כוח מידע" (האם  הועבר מידע רלוונטי בצורה אפקטיבית אל הצרכן?), "זכירה" (האם זוכרים אותה יום לאחר החשיפה הראשונה?), "זיהוי" (האם יודעים לשייך אותה למותג?). כל אלה תורמים בסופו של דבר לנכסיות המותג.

במסגרת האסטרטגיה הקריאטיבית של מותג ההמבורגרים Carl's Jr. נעשה שימוש נרחב בפרסומות בעלות מרכיב מיני, לצד פרסומות ללא מרכיב כזה. אפשר להניח שפרסומות כמו אלה של Carl's Jr. מופנות אל קהלים זכריים עתירי הורמונים, ובעיקר באירועי טלוויזיה המוניים כמו זה של הסופרבול. אולם כמובן שלא רק אלה נחשפים לפרסומות, ונשאלת השאלה מה השפעת פרסומות אלה על נשים, השפעה שיכולה להשפיע על נכסיות המותג לאורך זמן.

"נילסן" עקבה אחרי הפרסומות של המותג Carl's Jr. בתקופה ינואר 2010 עד אפריל 2015. הפרסומות המיניות נבחנו לעומת אלה שאינן מיניות על פי מדדי המשתנים האמורים.

נמצא:

א.      "זכירה" – שעור הזכירה של הפרסומות מיניות של Carl's Jr. – 43%. שעור הזכירה של הפרסומות הלא מיניות של Carl's Jr. – 43%. לפרסומות המיניות אין יתרון!

ב.       "זיהוי" – שעור הזיהוי של הפרסומות הלא מיניות של Carl's Jr. עם המותג – 51%. שעור הזיהוי הפרסומות המיניות – 57%. המותג מזוהה עם מסרים מיניים.

ג.        40% מהנשים מוצאות את הפרסומות המיניות של Carl's Jr. , מעצבנות, לעומת 20% מהגברים. 15% מהנשים מוצאות את הפרסומות האלה אהודות (גברים – 40%), 18% מהנשים מוצאות אותן אמינות (גברים -38%), 21% מהנשים מוצאות אותן נותנות מידע ו-27% מוצאות אותן עובדתיות (גברים: 38% ו 42% בהתאמה). אגב, בכל מדד חיובי נופלות פרסומות אלה מהמדד הכולל של תעשיית ההמבורגרים ובכל מדד שלילי הן עולות על המדד הכולל.

ד.       הפרסומות המיניות של Carl's Jr. נופלות מאד במדדי ה"כוח הרגשי" ו"כוח המידע".

המסקנה המתבקשת היא זו לאורך הזמן נשחקת נכסיות המותג של Carl's Jr. יחסית לנכסיות המותגים של מתחרותיה, בשל העמדות השליליות החזקות כלפי הפרסומות המיניות שאינן מתקזזות בעמדות הגברים שהן בינוניות וסביב הממוצע.

אז, סקס מוכר? אי אפשר לומר בצורה גורפת, אולי, אבל במוצרים שאינם רלוונטיים לז'אנר, ספק אם כן.

 

הפרסום המסורתי לא מת, הוא חי ב"סופרבול"

אתמול, יום ראשון הראשון בחודש פברואר, כמידי שנה ביום ראשון הראשון בחודש פברואר, הלא הוא ה"סופר סנדיי", נערך ה"סופרבול". משחק הפוטבול, המרתק אל מסך הטלוויזיה למעלה ממאה מיליון צופים ברחבי ארצות הברית. זהו אירוע טלוויזיוני ענק הנמשך שעות ארוכות ומשובץ עשרות פרסומות מטעם מפרסמים גדולים מאד מחד, ומפרסמים קטנים מאידך, המשלמים עבור הזכות לפרסם במהלך המשחק סכום דמיוני של קרוב לארבעה מיליון דולר לתשדיר אחד באורך 30 שניות.

השיח סביב הפרסומות ב"סופרבול" נפתח שבועות לפני המשחק, הספקולציות סביב התשדירים, הרמזים והטיזרים, מנסים ליצור עניין בקרב הצופים הפוטנציאליים ולמקד את צפייתם בפרסומות ביום המשחק. עניין לא פחות מאשר ביום המשחק עצמו. כידוע, מבחנה של כל פרסומת הוא הצפייה הפעילה בה, מה שקרוי "engagement". אחרי המשחק מתחיל שלב השיח סביב ההצלחה או הכישלון של הפרסומות. ובמיוחד עוסקים במידת העניין בפרסומות, כפי שבא לידי ביטוי ברשתות החברתיות. מה סופרים? ציוצים בטוויטר, אזכורים בפייסבוק, תגובות לבלוגים, כל אירוע דיגיטלי שניתן לספור אותו.

למשל. הפרסומת לפפסי, שגם נתנה את החסות להופעת הבידור המרשימה במחצית המשחק, משחזרת פרסומות קודמות המציגות את "פפסי" כמשקה חוצה דורות, מימי הלוגו הישן של סוף המאה התשע-עשרה ועד ימינו. חברת פפסיקו החלה את השיח עם הצופים חודשים לפני הקרנת הפרסומת. במהלך המשחק זכתה הפרסומת ל- 367 אלף ציוצים, ועד לשעות הבוקר של יום שני, מועד כתיבת שורות אלה, הגיע מספר הציוצים ל—486 אלף ציוצים. בנוסף, ההופעה של ביונסה, בחסות פפסי, במהלך ההפסקה, ל 147 אלף ציוצים לדקה ול 60 תיוגים באינסטגרם כל דקה.

מסקנה מ"היום שאחרי": הפרסום המסורתי בטלוויזיה לא מת. הוא אפילו לא גוסס. הוא חי ומייצר עניין. תרומתו הרבה ליצירת עמדות חיוביות כלפי מותגים, להצגת תכונותיהם החיוביות, להצגת המותגים בהקשרים חברתיים מתאימים, תרומה זו אינה הולכת לשום מקום. הפרסום המסורתי יכול למצוא את מקומו ברשתות החברתיות כמדיה נוספים, תומכים, מעצימים, מהדהדים ויוצרי מעורבות . כך משתלבים יחד האמצעים ליצירת אפקט משותף בהרמוניה. 

"קח את הכסף וברח"

כותרת ב – THE MARKER "פרטנר תיפרד מהמותג אורנג' – כבר בפברואר". וכבר שאל פוגי לפנינו: "האם זה נכון והאם זה נורא?".

האם זה נכון? כנראה שכן. הרי אנחנו מאמינים למה שכתוב בעיתון.

האם זה נורא? זה כבר יותר מורכב. אני חושב שלא.

מותג, כך למדנו, הוא "אוסף מאפיינים, אסוציאציות, תדמיות ורגשות המשויכות על ידי צרכן למוצר/שירות מוגדר, המאפשר לצרכן לבדל על פי תפיסתו את המוצר/שירות משאר השוק ולקבל החלטה". בעידן הטרום רפורמה בשוק הסלולר, השקיעו חברות הסלולר סכומי עתק, בכל קנה מידה, כדי לגרום לנו לשייך לשמם, לצבעם, לסימני הקישוט שלהם (לוגו, למשל, או כוכבים סגולים ומרובעים כתומים למשל?), אסוציאציות, תדמיות ורגשות כאלה כדי שנרצה, ממש נחשוק, איש איש (ואישה אישה) במותג זה או אחר על פי תפיסתנו את עצמנו, את המותג שלנו, ואותנו ביחד (לנצח!). ולאהבה, ולתשוקה, כידוע, אין מחיר. אז שילמנו ועוד איך את מחיר האהבה והחשק. ונשבענו אמונים לנצח.

באה הרפורמה, ובאחת נמוגו הרגשות, התפוגגה האהבה, יקיצה מרה וכואבת ופרידה מזוגיות יקרה ותובענית, לטובת מערכת של נישואי תועלת. היום עם זה, מחר עם זאת. הכל לפי הכדאיות. עד המוות יפריד בינינו, או המבצע של שהמתחרה. מה שבא קודם.

מה נשאר לפרטנר מהמותג "אורנג'"? שרידי רומנטיקה, פוסטרים של חיבוקים לאור הזריחה ולחושך השקיעה. "רק זיכרונות, רק זיכרונות, כאן מהלכים על בהונות, הזמן נרדם אל נא, אל תעירנו". כמה שווים זיכרונות? ומי מוכן לשלם עבורן?

קחו את הכסף פרטנר. יש מי שמוכן לשלם ולפצות אתכם על מה שהוצאתם על כל הדייטים שהתפוגגו, על ההבטחות לזוגיות נצחית שהומרה באחת לתועלתנות וחומרנות. קחו את הכסף ותקנו לעצמכם אלבום משובח לשמור את התמונות המצהיבות.

על פרסום וגלגלים

דיגיטל, מובייל, אפליקציות ושאר הגיגים טכנולוגיים ממלאים את השיח של עולם הפרסום העדכני (שלא לומר את ה"באזז"). הדרך להגיע אל הצרכן. באפקטיביות. שלא יוכל להתחמק. ש"יותקף". יצירתיות דיגיטלית פורצת גבולות. בורסות פרסום דיגיטלי מחשבות ערכן של הצעות ומקבלות החלטות בננו-שניות. PPC, לידים, פרפורמנס, יחסי המרה, ושאר מונחים שגורים בפי כל ומעסיקים את מקבלי ההחלטות ואת מיטב היועצים. הכל נכון. הכל חשוב. הכל זוהר, מסעיר. הכל הוא הדבר הבא.

אבל, בסוף-בסוף, או בעצם בהתחלה-בהתחלה, מספר אמיתות קיימות מאז ומעולם וכנראה תהיינה גם קיימות לעולם.

לעולם תהיה חייבת להיות אמת מוצרית. אותה עובדה יסודית, בסיסית הקיימת באמת במוצר. אמת שלעולם לא ניתן להמציא אותה.

לעולם חייבת להתקיים התובנה הצרכנית. אותה מוטיבציה המנחה את הצרכן בניהול חייו, בהעדפותיו ובדרך בה הוא מקבל את החלטותיו. המוטיבציה הגורמת לו לבחון כל הצעה שיווקית מנקודת המבט של WIIFM
?
(What's In It For Me).

לעולם יהיה הסיפור. אותה אמירה שמחברת את האמת המוצרית אל המוטיבציה הצרכנית ואשר נותנת תשובה ל-WIIFM.

אלה הם הגלגלים שאין צורך להמציא. הגלגלים הקיימים מאז ומעולם. שאותם חייבים ללמוד לזהות ולהכיר. זו היא התמצית של העשייה הפרסומית. כל השאר הן טכנולוגיות חשובות והכרחיות אשר מאפשרות כל זאת בצורה המיטבית.

צריך היה לשמוע כדי להאמין

מישהו במערך השיווק והמכירות של אחת מיבואנית הרכב בישראל, קיבל החלטה לקיים מבצע קידום מכירות. דבר ידוע ומקובל בשווקים תחרותיים בכלל ובעת מצוקה כלכלית בפרט. טוב ויפה. ניתן להניח שמשרד הפרסום קיבל בריף מסודר. הגה מי שהגה את המבצע המפתה והרלוונטי לעונת הקיץ – זוג כרטיסי טיסה ליעד זה או אחר.

במשרד הפרסום נכתב בריף, בטוח. בבריף, סביר שנרשמה התייחסות למותג, לערכיו, לחוויות הנהיגה אותן הוא מקנה לנוהג. וכמובן שחשוב לחבר בין המבצע לאישיות המותג ולתחושת הסיפוק הכפול של הצרכן. האם היתה בבריף התייחסות כלשהי לאחריות חברתית? לחובת הזהירות בדרכים? ברור שלא, ההוכחה בהמשך.

עבר הבריף לקריאטיב. לאחר מחשבה מעמיקה, השראה שמימית או שליפה מהמותן נולד הג'ינגל לרדיו. גם נוסטלגי, גם אופטימי, גם רגשי (מי לנו מרגש יותר מילדים), וגם מחבר בין כל התובנות שבבריף. "אבינו הטייס", נכתב בג'ינגל, "סע מהר". איזה כיף, שרים הילדים מהמושב האחורי (האם הם חגורים?), אנחנו טסים, ואבא מטיס אותנו ונהנה מחוויית הטיסה על הכביש ואם נגיע בשלום הביתה ולא נהרוג אף אחד, אז גם נטוס לחו"ל במתנה.

האם מישהו פרט לקריאטיב קרא את הג'ינגל? מי אישר? איפה הלקוח? האם לרוחו להיות מקושר לעידוד נסיעה מהירה, שלא לדבר פרועה? טוב, עד כאן, יכול לקרות במשפחות הכי טובות. התפספס, יאמר המתנצל. לא היה זמן, היה צריך להעלות את המבצע מהר, יאמר המסביר. סליחה, היה צריך לומר האחראי, נתקן.

בתכנית "סדר יום" ברשת ב' של קול ישראל, שוחחה המגישה, קרן נויבך, עם מנהלת קריאטיב של משרד הפרסום, והציגה בפניה שלל טיעונים של אחריות חברתית. נויבך סיפרה לה שב"קול ישראל" מצטברות פניות של מאזינים מוחים. מוחים על כך שמדובר בהשפעה בלתי רצויה על ילדים, בעידוד אבות למצוא חן בעיני ילדיהם בנהיגה מהירה וכיוצא באלה טיעונים.

נציגת משרד הפרסום משיבה. כל נדבך בתשובה מחריף את קודמו ומעלה תהיות, הולכות וגוברות לגבי תפיסות מקצועיות וגבי רגישות חברתית.

ראשית, אומרת היא, על המאזינים להקשיב היטב כדי להבחין שהפרסומת הינה הומוריסטית, עם אסוציאציה למבצע ולטיסה על הכביש, ושהיא בכלל לא מיועדת לילדים. והפרשנות המתבקשת: גם אין לכם חוש הומור וגם אינכם רואים כמה אנחנו מוכשרים ושנונים, וגם מה אתם נותנים לילדים שלכם לשמוע רדיו? מה שחשוב זה מה שיצרנו, לא מה שאתם מבינים.

שנית, היא מוסיפה, אנחנו לא מעודדים אנשים לטוס על הכביש, ובכלל גם נסיעה איטית יכולה לגרום לתאונות. כלומר, מה אנחנו בכלל? ראש קטן.

שלישית, "לא צריך לרדת לדקויות… פרסומת מחויכת…אין מה לעשות דרמה מזה וילדים בכלל לא יושפעו". או במילים אחרות, מה אתם עושים עניין מכל דבר? הרי אנחנו עשינו עבודה "חפיף" אז קבלו אותה "חפיף". הכל הרי "חפיף".

ולבסוף, לתשומת לב המפרסמים: "הפרסומות היום כל כך עוברות את האוזן ולא עוצרות אף אחד". "אין להן השפעה כזו ענקית על אנשים, זה מופרך להגיד כזה דבר". כלומר, כך אומרת לכם פרסומאית, פרסומות בכלל לא משפיעות, זה סתם. שמעתם, מפרסמים מה חושבת מנהלת קריאטיב על מקצועה ועל כספכם?

במקום סתם להגיד – "אופס, נכון, נתקן". שלל "הסברים" שכולם בגדר כריתת הענף עליו יושבים.

נותרה רק מחשבה מטרידה מה אם היא באמת צודקת ולפרסום אין השפעה?. "האם המלך עירום"?

פרסומות קיצוניות – מי צריך לקחת אחריות?

בשולי הידיעה המטרידה על פציעתם האנושה של שלושה בני נוער בראש העין שנפלו מגג במסגרת פעילות "ספורטיבית" במשחק "פארקור", מצוטט אחד מהורי הנערים, התולה בסרטון הפרסומת ל"קוקה קולה זירו" את האשמה בעצם המשחק המסוכן. כזכור, הסרטון מציג חבורת נערים הרודפים אחר משאית "קוקה קולה" ומשיגים אותה בזכות קפיצות מסוכנות מגג לגג ודילוג בין קירות כמיטב הספורט הקיצוני הזה ובאים על שכרם כשהם יושבים במשאית ולוגמים בהנאה.

טענה דומה הושמעה לפני חודשים מספר כלפי סרטון הפרסומת של "אורנג'", בו נראה צייר רחוב המצייר על המדרכה ציור תלת מימדי של עיר ובה גורדי שחקים. בנו של הצייר, לבוש גלימת "סופרמן", "מזנק" אל "מעמקי" הציור שלמעשה הוא כמובן שטוח. גם במקרה זה נטען שילדים עלולים לחקות את הילד, ללבוש גלימת "סופרמן" ולזנק ממרומי ביתם. במקרה זה הועלתה הדרישה להפסיק את שידור הפרסומת או למצער לדחות את שעת השידור לשעה בה הילדים ישנים.

גם בית המשפט העליון נדרש בזמנו לשאלת היתר הצגת פרסומת המציגה פעילות מסוכנת. בסדרת סרטי פרסומת לגלידות "נסטלה" הוצגו פעילויות מסוכנות, כגון גלישה מקומה גבוהה בתוך צינור פינוי של פסולת בניה, או חשיפת רגליים יחפות בקצה מדרכה ל"דגדוג" על ידי מכונה לטאטוא כבישים. במקרה זה נפסלו פרסומות אלה לשידור על ידי הרשות השניה. חברת הפרסום עתרה לבג"צ וזכתה חלקית.

טענות כאלה הושמעו בעבר לא רק כלפי תשדירי פרסומת. הותיקים,למשל, יזכרו את סטיב אוסטין, האיש הביוני, שלא ניתן היה לפגוע בו. במחצית שנות השבעים של המאה הקודמת, עת הוצגה סדרת טלויזיה זו, ניסו ילדים, כך נטען,  לחקות את תעלוליו של "האיש השווה מיליונים" ולקפוץ מגובה, או דרך חלונות סגורים ומכשולים ועוד.

שום הורה אינו יכול לשחרר את עצמו מאחריותו לנטר את הצפיה של ילדיו בטלוויזיה, להבהיר להם את ההבדלים בין מציאות ודמיון, בין פעלולים שחלקם "מתוגברים" באפקטים של צילום ובין יכולות וביצועים של אנשים בלתי מיומנים. עם כל ההשתתפות וההבנה בצערם של הורי הנפגעים, עליהם לשאול עצמם עד כמה הבהירו לילדיהם שהטלויזיה אינה מציאות.

בצד זאת, יש להציג בפני המפרסמים והפרסומאים שלהם את שאלת האחריות שלהם. האם קיימת אחריות כזו? האם בתהליך הקריאטיבי על יוצרי הפרסומות להתייחס להשפעה התרבותית וההתנהגותית שהם עלולים להשפיע על צופים (לא בהכרח קהל המטרה) או להתמקד רק בצד השיווקי ובקהל המטרה הספציפי? האם המפרסמים המאשרים את הפרסומת צריכים לבקש מהפרסומאים לבדוק את כלל השפעת הפרסומת? האם בקבוצות מיקוד הבוחנות את האפקטיביות הצפויה צריכה להבדק ההשלכה הכוללת?

יכולים הפרסומאים לטעון (והמפרסמים אינם משוחררים) שבפרסומות שהם מייצרים הם אינם יוצרים תרבות רחוב אלא משקפים אותה. אבל האם אין הם בפועל מגבירים אותה?

מן הראוי ששאלה זו תטריד ותלווה את יוצרי הפרסומות ואת מאשריהן המפרסמים.