תגית: אחריות

זה יכול לקרות במשפחות הכי טובות

שלולית הפרסום הישראלית סערה לאחרונה ואפילו פעמיים. תחילה בשל השימוש בפרשת ה"טורטית" של מרוואן ברגותי לפרסום של "פיצה האט", שנגמר בפיטורי משרד הפרסום, ואחר כך בשל הפרסום חסר הטעם, שלא להשתמש במילים בוטות יותר, למכשיר הסרת שיער של המותג "וויט", של חברת קיט-בנזיקר, שהוסר מהרשת בהוראת החברה הבינלאומית.

מי אשם? על מי מוטלת האחריות? מי היה צריך למנוע? מי אישר? את מי לא שאלו? את מי היו צריכים לשאול? מילים רבות נכתבו ונאמרו בשאלות אלה.

על מה המקרים מצביעים? על רשלנות? על חוסר מקצועיות? על קוצר ראות? על היסחפות? על מנהלי שיווק שבויים בידי משרדי פרסום? כמעט ולא דובר באמת. כי מי רוצה להודות בבעיות באמת.

לכל השואלים והמבקרים (בצדק, יש לומר) ולכל הנרעשים והמזועזעים (גם בצדקנות, יש לומר), הנה סיפור מרגיע. אנחנו לא לבד.

הפרסומת, של חברת מקדונלד'ס בבריטניה, זכתה גם היא למוות בעריסה, היא נגנזה יומיים לאחר שידורה לראשונה, גניזה שלוותה בהודעת התנצלות פומבית מצד מקדונלד'ס בריטניה.

הפרסומת מתארת ילד שאביו נפטר, ילד אבל, שהולך עם אמו לאכול במקדונלד'ס. הילד מבקש מאמו לספר על אביו ולאורך הדרך מסתבר לילד שאביו היה בדיוק כל מה שהוא עצמו אינו כזה. האב היה מוכשר בכדורגל, כובש נשים, בעל נעליים מבריקות, חכם ונבון. הילד מגלה לרוב אכזבתו שאין לו כלום משותף עם אביו המת. עד שבמקדונלד'ס האם מגלה שהילד, כמו אביו, אוהב סנדוויץ' דג. הנה הדמיון!

הפרסומת הצליחה לפגוע בכל כך הרבה אנשים בפרק זמן מאד קצר. תוך יומיים הגיעו לארגון הרגולציה של תעשיית הפרסום בבריטניה, ה-ASA, (ולמה לנו אין כזה? כאילו שלא ברור) כמאה ועשרים תלונות. הרשת החברתית געשה. עמותת סיוע לילדי נפטרים פרסמה גינוי חריף.

מקדונלד'ס, כאמור, משכה את הפרסומת והודיעה שלא תשתמש בה. היא גם התנצלה וציינה (את המובן מאליו, יש לומר) שלא היה בכוונתה לפגוע באיש, וחשוב מכל, הודיעה שהיא מתכוונת לערוך בדק בית בכל מערך האישורים בתהליך הקריאטיב כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.

נו, כנראה בכל זאת יש הבדל.

על פרסום וגלגלים

דיגיטל, מובייל, אפליקציות ושאר הגיגים טכנולוגיים ממלאים את השיח של עולם הפרסום העדכני (שלא לומר את ה"באזז"). הדרך להגיע אל הצרכן. באפקטיביות. שלא יוכל להתחמק. ש"יותקף". יצירתיות דיגיטלית פורצת גבולות. בורסות פרסום דיגיטלי מחשבות ערכן של הצעות ומקבלות החלטות בננו-שניות. PPC, לידים, פרפורמנס, יחסי המרה, ושאר מונחים שגורים בפי כל ומעסיקים את מקבלי ההחלטות ואת מיטב היועצים. הכל נכון. הכל חשוב. הכל זוהר, מסעיר. הכל הוא הדבר הבא.

אבל, בסוף-בסוף, או בעצם בהתחלה-בהתחלה, מספר אמיתות קיימות מאז ומעולם וכנראה תהיינה גם קיימות לעולם.

לעולם תהיה חייבת להיות אמת מוצרית. אותה עובדה יסודית, בסיסית הקיימת באמת במוצר. אמת שלעולם לא ניתן להמציא אותה.

לעולם חייבת להתקיים התובנה הצרכנית. אותה מוטיבציה המנחה את הצרכן בניהול חייו, בהעדפותיו ובדרך בה הוא מקבל את החלטותיו. המוטיבציה הגורמת לו לבחון כל הצעה שיווקית מנקודת המבט של WIIFM
?
(What's In It For Me).

לעולם יהיה הסיפור. אותה אמירה שמחברת את האמת המוצרית אל המוטיבציה הצרכנית ואשר נותנת תשובה ל-WIIFM.

אלה הם הגלגלים שאין צורך להמציא. הגלגלים הקיימים מאז ומעולם. שאותם חייבים ללמוד לזהות ולהכיר. זו היא התמצית של העשייה הפרסומית. כל השאר הן טכנולוגיות חשובות והכרחיות אשר מאפשרות כל זאת בצורה המיטבית.

פרסומות קיצוניות – מי צריך לקחת אחריות?

בשולי הידיעה המטרידה על פציעתם האנושה של שלושה בני נוער בראש העין שנפלו מגג במסגרת פעילות "ספורטיבית" במשחק "פארקור", מצוטט אחד מהורי הנערים, התולה בסרטון הפרסומת ל"קוקה קולה זירו" את האשמה בעצם המשחק המסוכן. כזכור, הסרטון מציג חבורת נערים הרודפים אחר משאית "קוקה קולה" ומשיגים אותה בזכות קפיצות מסוכנות מגג לגג ודילוג בין קירות כמיטב הספורט הקיצוני הזה ובאים על שכרם כשהם יושבים במשאית ולוגמים בהנאה.

טענה דומה הושמעה לפני חודשים מספר כלפי סרטון הפרסומת של "אורנג'", בו נראה צייר רחוב המצייר על המדרכה ציור תלת מימדי של עיר ובה גורדי שחקים. בנו של הצייר, לבוש גלימת "סופרמן", "מזנק" אל "מעמקי" הציור שלמעשה הוא כמובן שטוח. גם במקרה זה נטען שילדים עלולים לחקות את הילד, ללבוש גלימת "סופרמן" ולזנק ממרומי ביתם. במקרה זה הועלתה הדרישה להפסיק את שידור הפרסומת או למצער לדחות את שעת השידור לשעה בה הילדים ישנים.

גם בית המשפט העליון נדרש בזמנו לשאלת היתר הצגת פרסומת המציגה פעילות מסוכנת. בסדרת סרטי פרסומת לגלידות "נסטלה" הוצגו פעילויות מסוכנות, כגון גלישה מקומה גבוהה בתוך צינור פינוי של פסולת בניה, או חשיפת רגליים יחפות בקצה מדרכה ל"דגדוג" על ידי מכונה לטאטוא כבישים. במקרה זה נפסלו פרסומות אלה לשידור על ידי הרשות השניה. חברת הפרסום עתרה לבג"צ וזכתה חלקית.

טענות כאלה הושמעו בעבר לא רק כלפי תשדירי פרסומת. הותיקים,למשל, יזכרו את סטיב אוסטין, האיש הביוני, שלא ניתן היה לפגוע בו. במחצית שנות השבעים של המאה הקודמת, עת הוצגה סדרת טלויזיה זו, ניסו ילדים, כך נטען,  לחקות את תעלוליו של "האיש השווה מיליונים" ולקפוץ מגובה, או דרך חלונות סגורים ומכשולים ועוד.

שום הורה אינו יכול לשחרר את עצמו מאחריותו לנטר את הצפיה של ילדיו בטלוויזיה, להבהיר להם את ההבדלים בין מציאות ודמיון, בין פעלולים שחלקם "מתוגברים" באפקטים של צילום ובין יכולות וביצועים של אנשים בלתי מיומנים. עם כל ההשתתפות וההבנה בצערם של הורי הנפגעים, עליהם לשאול עצמם עד כמה הבהירו לילדיהם שהטלויזיה אינה מציאות.

בצד זאת, יש להציג בפני המפרסמים והפרסומאים שלהם את שאלת האחריות שלהם. האם קיימת אחריות כזו? האם בתהליך הקריאטיבי על יוצרי הפרסומות להתייחס להשפעה התרבותית וההתנהגותית שהם עלולים להשפיע על צופים (לא בהכרח קהל המטרה) או להתמקד רק בצד השיווקי ובקהל המטרה הספציפי? האם המפרסמים המאשרים את הפרסומת צריכים לבקש מהפרסומאים לבדוק את כלל השפעת הפרסומת? האם בקבוצות מיקוד הבוחנות את האפקטיביות הצפויה צריכה להבדק ההשלכה הכוללת?

יכולים הפרסומאים לטעון (והמפרסמים אינם משוחררים) שבפרסומות שהם מייצרים הם אינם יוצרים תרבות רחוב אלא משקפים אותה. אבל האם אין הם בפועל מגבירים אותה?

מן הראוי ששאלה זו תטריד ותלווה את יוצרי הפרסומות ואת מאשריהן המפרסמים.