מעולם לא הוזכר בישראל שמה של ניו זילנד מספר כה רב של פעמים ובתדירות כה גבוהה, כמו מאז שהתרגשה עלינו צרת הקורונה. ולא בכדי מדברים על ניו זילנד כל הזמן, יש מה ללמוד ממנה. מדינה, שמספר תושביה כמעט חמישה מיליון, מתמודדת עם התפרצות המגיפה באופן מעורר כבוד ויותר מכך מעורר קנאה. רק בסוף השבוע האחרון נערך בעיר כרייסטצ'רץ' פסטיבל בירה מסורתי בהשתתפות חמישה עשר אלף ניו זילנדים שמחים משוחררים ממסיכות, מריחוק ומאלכוג'ל. ממשלת ניו זילנד נוקטת צעדים נוקשים והנגיף נשאר על גבולות המדינה, מבחוץ.
אבל בלוג זה אינו עוסק בנושאי בריאות ומחלות. אנחנו התכנסנו כאן לעסוק בפרסום (ומשפחתו, קרוביו ושארי בשרו). ובכן, גם בנושא זה יש מה ללמוד מניו זילנד. במיוחד בקשר בין פרסום ואתיקה, פרסום וכבוד אנושי. למקרה שיתואר בשורות אלה יש מוסר השכל מאד ברור. ואולי יותר מאחד.
"הציור של ג'קי". בתמונה הגדולה וצבעונית עמוסת הפרטים, מצוירים המוני "קורן-פופס"ים קטנים, המשתובבים ומשחקים ברחבי קניון, מטפסים במדרגות הנעות, מתחבאים מתחת לדוכנים, מחליקים על בננות, דוחפים עגלות עמוסות בחבריהם ועוד ועוד. וכמו בציור של ג'קי כך גם כאן הילדים מתבקשים למצוא דבר מה, במקרה זה את ה"נינג'ות". והם יכולים לצבור נקודות ושאר הבטחות ופיתויים.