נדבר היום על תוכן. תוכן, המלך של התקשורת השיווקית. תוכן, משאת הנפש של כל מותג חפץ חיים. כך אומרים המומחים. ובכן, שום דבר לא ממש חדש.
ביום 7.5.47 אירעו שני מאורעות חשובים. נתמקד בשני. ביום הזה החלו לשדר את תיאטרון
הטלוויזיה של "קראפט", חברה אמריקאית לייצור מזון (גבינת פילדלפיה, בין השאר). היה זה "מוסד" טלוויזיוני במסגרתו שודרו עשרות פרקים של דרמות משובחות, פחות או יותר.
על ההפקה היה מופקד JWT, משרד הפרסום של קראפט. המשרד גם היה אחראי על הליהוק. שחקנים כמו ג'יימס דין, ג'ק למון, גרייס קלי ורבים אחרים, אשר היו בקשר קבוע עם משרד הפרסום לוהקו על ידו להופיע בדרמות. גם הבמאים היו מהשורה הראשונה.
הקונספט הקריאטיבי של "קראפט" היה "חיים בנעימות, Gracious Living". החברה ראתה לנגד עיניה את מעמד הביניים בפרוורים העירוניים כקהל המטרה שלה. ואכן, התכנים של הדרמות ששודרו במסגרת תיאטרון "קראפט" היו בהתאם. הם שיקפו חיים נוחים ונעימים המתנהלים בקצב מתון. "קראפט" הצהירה על רצונה להיות "אורח מכובד בסלון המשפחתי". פרקי הדרמות לוו גם במסרים פרסומיים למוצרי "קראפט", אשר בכולם הוזמנו הצופים לפנות אל החברה בכתב כדי לקבל מתכונים למאכלים המבוססים על מוצרי "קראפט".
"קראפט לא מדדה את האפקטיביות של התיאטרון בשיעורי צפיה או רייטינג. מבחינתה הצלחה של כל פרק נמדדה במספר הבקשות למתכונים (היום היו מודדים הורדות), ואלה הגיעו לאלפים רבים בכל פעם.
באחד הפרקים ערכה החברה נסיון. היא שילבה בו את גבינת "מקלארן", 
מוצר פרימיום אשר כמעט שלא נחשף בעבר בפרסום. התוצאה היתה מדהימה, המוצר "עף" מהמדפים בלי כל פרסום נוסף.
כמעט כל תשדירי הפרסומת שליוו את פרקי הדרמה היו באותו פורמט. הוצג בהם אופן הכנת מאכלים בשימוש במוצרי "קראפט", כאשר כל מה שנראה על המסך היו זוג הידיים של המבשלים המכינים את המאכלים. הפרסומות לא הראו את כל הדמות, ולא את המטבח. כך, לדברי יוצרי הפרסומות, יכולה היתה עקרת הבית לדמיין את עצמה מכינה את המאכלים. ממש אימוץ של הפורמט של TASTEY עוד לפני שנוצר.
11 שנים לאחר מכן ולאחר 600 פרקים, מכרה "קראפט" את הזכויות לתכנית למפיק אשר שימר את השם "קראפט" בשם התכנית, אף שלא קיבל על כך כל תמורה ול"קראפט" לא היה כבר קשר עימו.