תגית: מיתוסים

פרסום בחדשות מזיק למותגים? או: מתכנני מדיה יכולים לחשב מסלול מחדש.

כאשר פורצת מלחמה, או מתרחש פיגוע, או תאונת דרכים קטלנית מזעזעת, ואפילו סתם אסון אנושי נופל פה ושם, מתמלאות מהדורות החדשות בתמונות קשות לצפייה. יש אמנם צוותי חדשות שמגלים אחריות כלפי הצופים ונמנעים מתמונות תקריב הופכות בטן, ועורכי הוידאו בערוצים מטשטשים בפיקסלים אטומים את מראות הזוועה. אבל החדשות הקשות הן קשות גם במטושטש. הכתבות, הסיקורים והדיונים משרים אווירת דכדוך ועצב על הצופים. ואז, צריך לעבור להפסקת הפרסומות, שכן מישהו חייב לממן את החובה לדווח, אשר מנחה את מערכות החדשות מחד, ואת ההתעניינות של הצופים במתרחש, מאידך. אוי, איזה רקע נפלא להציג את החיים הנפלאים עם הבושם, הבגד, הרכב החדש, על רקע אסונות, תאונות, קרבות או סתם בשורות רעות.

Continue reading

1984 – אגדת פרסום בת ארבעים

זהו פרסום חוזר וערוך של הפוסט אשר פורסם במקור לפני ארבע שנים. מצאתי לנכון לחזור אליו, שכן לפני שבוע, בתאריך 22.1.2024 מלאו לסרטון הפרסומת "1984" ארבעים שנה בדיוק. ואין כמו יום הולדת עגול, הזדמנות לחזור ולספר את הסיפור המופלא של הסרטון האייקוני, אשר נחשב עד היום בין סרטוני הפרסומת הטובים של כל הזמנים, אם לא הטוב שבהם.

Continue reading

מיתרונות הפרישה, או: לכמה פרסומות אנחנו באמת נחשפים?

לכמה מסרים פרסומיים נחשף כל יצור אנוש בעולם המערבי במשך יום? שאלה חשובה ביותר. שאלה שצריכה ללוות את העוסקים בפרסום בכל רגע ורגע. את מתכנן המדיה שאלה זו צריכה להעסיק. שכן אם מדובר במספר גדול מאד, הרי שעליו לגרום לכך, שהמסר הפרסומי יצליח להיות זה שפוגש את צרכני היעד מספר רב של פעמים. גם את איש הקריאטיב השאלה צריכה להעסיק. שכן אם אכן מספר החשיפות לכלל הפרסומות הוא גדול, הפתרון הקריאטיבי, אותו הוא מציע, צריך להיות זה שיבלוט על רקע שאר המסרים. אכן, מובן מאליו.

Continue reading

"עוד באירופה הוא היה סקפטי", או: האם מוקדם להספיד?

נביאי החדשנות יודעים לנבא שבקרוב מאד, ממש או-טו-טו, נחיה כולנו בעולם המציאותי ובעולם המטאוורס, במקביל. בעולם ההוא (שלא לקרוא לו העולם הבא), נבלה ונחווה חוויות. שם נערוך את קניותינו ושם נממש את כל משאלותינו. הנביאים יודעים לומר, בוודאות, שעולם הפרסום, כמו עולם המסחר והקמעונאות, ירכב על חידושים אלה. הוא ישנה את פניו ויהיה מרתק, אפקטיבי ומשפיע כפי שלא היה מימי העולם. והרי מארק צוקרברג, בכבודו ובעצמו, התפנה מעיסוקיו הרבים, ומשקיע את הונו (ולא פחות מכך, את הון המשקיעים) ואת כל זמנו בפיתוח העולמות הללו.

אז אין צורך לעצור את הנשימה במתח רב. רגע לפני שכולנו נהגר לעולם חדש ונוצץ וניסחף בקסם אין סופי, מעט חיבור למציאות (הלא מדומה).

ובמציאות

דו"ח שהתפרסם בעיתון החשוב, וול סטריט ז'ורנל, ואשר התבסס על מסמכים פנימיים של חברת מטא, הלא היא פייסבוק ה"משודרגת" בתחפושת, חשף כמה עובדות מצננות, אם לא למטה מזה. פרויקט הדגל השאפתני של צוקרברג ושל מטא היה בנייה של עולמות מציאות מדומה במגוון רב של תחומי עניין ותוכן. שם המיזם הוא Horizon Worlds.

על הצלחתו המוגבלת (שלא לומר ספק הצלחה) יעידו העובדות הבאות:
היעד ההתחלתי של פרויקט הדגל היה להגיע ל- 500 אלף משתמשים קבועים עד סוף שנת 2022. לאחרונה, שינו במטא את המספרים והיעד הועמד על מעט יותר ממחצית מקודמו – 280 אלף.

  • אבל, בימים אלה, כחודשיים לפני סוף השנה, מספר המשתמשים עומד על 200 אלף.
  • במחצית השנה האחרונה, מספר המשתמשים הלך והצטמצם באופן עקבי.
  • יותר ממחצית המצטרפים החדשים נוטשים אחרי חודש של פעילות ולא שבים.
  • לא יותר מעשירית מהעולמות שנוצרו במסגרת זו משכו יותר מחמישים משתמשים. כל השאר משכו פחות. יותר ממחצית העולמות שהוצעו במסגרת המיזם לא משכו ולוא משתמש אחד.
המשמעות

קשה לכנות את מה שהמספרים חושפים בתואר "הצלחה מסחררת" ואפילו לא הצלחה סתם. היחידים שעדיין מתעסקים בנושא ומגלים בו התעניינות הם אנשי השיווק. אלה, משקיעים זמן ומאמץ בתכנון ויצירה של חנויות בעולמות המטא, בהן איש אינו מבקר.

האם הדיווח בוול סטריט ז'ורנל "יחרב" את המסיבה? האם צריך לצנן קצת את ההתלהבות? או שמא אנחנו עדיין לא רואים את האור שבוא יבוא?

ואולי, פשוט ימצא בקרוב צעצוע חדש ונוצץ שאנשי השיווק יוכלו לשחק בו והנביאים להתנבא בו.

יכול להיות שכל העניין של הדורות זה סתם מיתוס? או: האם העוסקים בשיווק דומים אחד לשני?

אלפים על אלפים של מילים נכתבו בדוחות ובמסמכי אסטרטגיה של מכוני מחקר, על ידי יועצים מומחים לתובנות, אקדמאים שימושיים ושאר מגבבי מילים בנושא החלוקה הדורית. נעיר אותם באמצע הלילה, נקשור את ידיהם מאחורי גבם, נעמיד אותם על רגל אחת, לא משנה מה נעשה להם, והם בלי להתבלבל יוכלו לציין את התכונות של הבייבי בומרס, Continue reading

דייסת גזענות בחלב לארוחת בוקר

רגישות יתר? רדיפה אחרי סנסציה? מזימה מתוכננת? צדק קוסמי? אמירה חברתית?
כל אחד מוזמן להתייחס בדרכו ועל פי תפיסת עולמו. אני רק מניח כאן את העובדות בצורה האובייקטיבית ביותר, עד כמה שניתן להיות אובייקטיבי היום בעולם התזזיתי שלנו.
קלוגס, יצרן דגני בוקר ותיק. אין צורך להציגו. לקלוגס מספר רב של מותגים, גם זה ידוע. בעולם התחרותי עד זוב דם של דגני בוקר לילדים, עושים היצרנים שימוש באריזות של המוצרים כדי למשוך את לב ההורים על ידי פרסום "מידע תזונתי" ואת לב הילדים על ידי משחקים ושעשועים לשעת ארוחת הבוקר.
לאחרונה החלה קלוגס לשווק את המותג "קורן-פופס" כשעל אריזתו, מאחור, משחק בסגנון 22815047_2094582080555667_512868970037044712_n"הציור של ג'קי". בתמונה הגדולה וצבעונית עמוסת הפרטים, מצוירים המוני "קורן-פופס"ים קטנים, המשתובבים ומשחקים ברחבי קניון, מטפסים במדרגות הנעות, מתחבאים מתחת לדוכנים, מחליקים על בננות, דוחפים עגלות עמוסות בחבריהם ועוד ועוד. וכמו בציור של ג'קי כך גם כאן הילדים מתבקשים למצוא דבר מה, במקרה זה את ה"נינג'ות". והם יכולים לצבור נקודות ושאר הבטחות ופיתויים.
עד כאן טוב ויפה.
טוב ויפה? לא בעיניו של סלאדין אחמד, (שהוא, אגב, מחבר קומיקסים, בין השאר עבור חברת מארוול). אחמד מצא בציור משהו אחר לחלוטין. הוא שם לב שבעוד שכל המשתעשעים, משחקים, קונים, גולשים ושאר דמויות שבציור, הם יצורים צהבהבים, "קורן פופס"ים טיפוסיים תקניים, יש דמות אחת בלבד שצבעה חום. והוא, איך לא, המנקה. בעוד כולם מבלים הוא, המנקה, לבוש בגדי עבודה, חבוש כובע עבודה ודוחף מכונת טאטוא.
"גזענות!", הכריז אחמד וצייץ זאת בטוויטר, כשהוא מאזכר את קלוגס. "הייתכן להציג זאת בפני ילדינו הרכים? מהו המסר החינוכי שהם מקבלים? ועוד בארוחת הבוקר!"
ציוץ אחד, ודי.
ומיד התנצלות. עוד באותו היום צייצו מקלוגס: "סליחה, לא התכוונו. אנחנו בעד גיוון, בעד הכלה. מייד נתקן, בקרוב בחנויות.", ועוד מילים שמשמעותן: "הסתבכנו עם המשוגעים האלה, רק שהאחד הזה לא יעיר עוד. מי האידיוט אצלנו שלא שם לב. נתנצל מהר ונקווה שיעבור בלי נזק".
ציוץ. כמה קל להוריד ענקים על הברכיים. במיוחד שהם עצמם מזמינים זאת על עצמם.
ואתם ילדים, מצאו את המנקה, לא צריך לצבוע כי הוא כבר צבעוני, שלחו את הפתרונות והזוכה בהגרלה כבר יקבל משהו. או לא.