סתם טריוויה מההיסטוריה של הפרסום: מתי ולמה עברו בארצות הברית לשדר פרסומות בנות 30 שניות בטלוויזיה?
למקרא הכותרת מתבקשת השאלה: "מה פרסומות בטלוויזיה בארצות הברית לא היו תמיד בנות 30 שניות?" והתשובה היא: "לא!".
בשנות החמישים של המאה העשרים השיגו תחנות הטלוויזיה המסחרית את המימון לתכניותיהן באמצעות מסחור התכניות ומכירתן למפרסמים. המפרסמים למעשה מימנו את כל ההפקה של התכניות השונות, בעיקר שעשועונים חיים ותחרויות טריוויה ומחזות קלילים ברובם משולבים במוזיקה ופזמונים. אלה האחרונים שודרו בבקרים לקהל צופות עקרות בית וזכו לכינוי "אופרות סבון" על שם חברות הדטרגנטים שמימנו אותם.
ההפסקות לפרסומת בתכניות אלה היו ארוכות, ובמסגרתן למעשה שודרו אפיזודות פרסומיות ארוכות, עד כדי מספר דקות, של החברה המממנת, חלקן בשידור חי עם שחקנים ותזמורות באולפן. הפסקות אלה נקראו "מחזות מסחריים Commercial Shows", ולכן עד היום הפרסומות בטלוויזיה נקראות בארצות הברית Commercials. בנוסף להפסקות אלה היו האולפנים מקושטים בצורה בוטה בלוגו, בסמלים ובכיתובים של החברות המממנות. בהמשך, לאחר הכנסת מכשירי ה VCR לשימוש בוטלו שידורי הפרסומת החיים ואלה הפכו להיות מוקלטים, באורכם המקורי.
במהלך שנות החמישים שודרו בארצות הברית עשרות שעשועוני טריוויה, שזכו לאהדה עצומה ולצפיה בהתאם. שעשועונים הם ז'אנר זול להפקה וכך יכלו הרשתות לספק להמונים את מבוקשם בהשקעה מינימלית וברווח שנבע מסכומי הכסף ששולמו על ידי החברות המממנות שעשו זאת בשמחה לאור הרייטינג הגבוה והחשיפה העצומה לה זכו הלוגואים שלהן. החברות המממנות גם התערבו בצורה בוטה בתכני השעשועונים עד כדי קביעת זהות הזוכים. התפוצץ הסידור, לאחר שהתגלה שהחברות הממנות התערבו בצורה בוטה בתכני התכניות ובמיוחד הן התערבו בזהות הזוכים בתחרויות הטריוויה. המפורסמת בתכניות הטריוויה היתה 64000 דולר שמומנה על ידי חברת התמרוקים "רבלון". בישיבה השבועית שלו עם הרשת, היה סגן נשיא החברה מצביע על הזוכה המועדף עליו.
בסוף שנות החמישים התפוצץ הפורמט. שני משתתפים בשעשועונים אלה חשפו את האמת, שהתכניות היו "מכורות". אחד מהמשתתפים הללו, אשר זכה בפרס הגדול, הודה בעדות בפני תת-וועדה של הקונגרס האמריקאי שהוא ידע מראש את כל השאלות שהוא עומד להישאל ותודרך כיצד "לבדר" את הצופים ב"היסוסיו" לגבי התשובה הנכונה.
מתוך חשש שיופעלו עליהן רגולציות ממשלתיות וציבוריות, הקדימו רשתות הטלוויזיה תרופה למכה, ביטלו את שיטת המימון המלא של התכניות על ידי מפרסם אחד ואימצו את השיטה שהיתה נהוגה באותן שנים בטלוויזיה המסחרית הבריטית, של שידור פרסומות בנות 30 שניות כל אחת. בכך הן צמצמו את יכולתם של המפרסמים להשפיע באופן משמעותי על התכנים.