כזכור, תקנות הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, תקנות מועצת הכבלים והלוויין, תקנון מועצת העיתונות, חוק הבזק מציבים בפני המפרסמים ומשרדי הפרסום שלהם גבולות וסייגים לגבי המותר והאסור בפרסום. בפוסט קודם נדון עניין הרגולציה לגבי פרסומות משוות, ונכתב בו שכל מה שנחשב להפרה של תקנות וחוקים יכול למצוא את מקומו המכובד, יותר או פחות, באתר זה או אחר או ברשתות החברתיות אלא אם כן הוא סותר את עקרונותיו של צוקרברג. הרשת בכלל, כך הסבירו לנו חזור והסבר, היא מתחם פתוח בו הכל מותר, ואם למישהו יש בעיה, שיתבע.
האנשים המוסריים, הדואגים לנשמותינו הזכות ובמיוחד לנשמות של ילדינו הרכים ושל בני הנוער התמימים, מטרדים מאד מסוגיית הסימון של פרסומות, לבל תיראנה הפרסומות כאילו לא פרסומות הן, ובהתחזותן כ"לא פרסומות" הן עלולות להתקבל כ"דברי אלוהים חיים" בקרב העם התמים, בקרב ההדיוטות וכאמור, בקרב הילדים והנערים.
זו הסיבה, שבעיתונים נדרש לסמן כתבות פרסום הנראות כמו כתבה תמימה במילים "מדור פרסומי", שבאתרי חדשות בהם מתפרסם תוכן ממומן נדרש לציין זאת בפירוש, שבטלוויזיה המסחרית מסומנות הפרסומות המשודרות במקבצים בסמל השבלול המופיע בפינה העליונה של המסך. זו הסיבה שסוגיית התוכן השיווקי נדונה חזור והידון, והמומחים נותנים דעתם על המותר ועל האסור על הגלוי ועל הסמוי. אפילו בפייסבוק מסומנות הפרסומות שבפיד בציון "sponsored" כדי שכולם יידעו שמישהו שילם עבור ההופעה ושבמסר חבויים אינטרסים.
אבל כאשר מגיעים לאינסטגרם, ובמיוחד להופעתם של נעקבים רבים, הידועים בשמם הקיבוצי "משפיענים", הכל פרוץ. משפיענים ומשפיעניות לרוב מתהדרים בפיג'מות, במשקפי שמש, בשפתונים, בתוספי מזון, בתה, בשירותי בריאות ועוד מכל הבא ליד, מעלים את תמונותיהם ה"תמימות" לאינסטגרם, מצרפים הגיג אחד או שניים ותיוג אחד או שניים, ומייד זוכים לתגובות נלהבות, ל"חיבובים" (לייקים), לתגובות (קומנטים) ולשיתופים מצד עוקביהם ומעריציהם, לעשרותיהם למאותיהם, לאלפיהם ואף למליוניהם (המאושרים בהם). והכל ללא כל אזהרה, הסתייגות או גילוי נאות שעבור אותן תמונות ועבור אותם פוסטים מקבלים הנעקבים הללו סכומי כסף, כל אחד לפי שוויו הווירטואלי. כלומר שמדובר בפרסומת לכל דבר. תיוגים כמו ad# או spon# ודומיהם אמורים, לכאורה לסמן פוסטים ממומנים, אולם אלה סימונים שאינם שווים לכל נפש.
הנה, הנה באות התגובות: "אז מה קרה? אז לא יודעים, אז מה זה נורא?" ו"בכלל הילדים האלה לא כאלה תמימים", "כולם יודעים שמפורסמים מקבלים כסף תמורת זה שהם מסכימים לאפשר לנו להחשף לחייהם", ו"מה זה כבר משנה אם יודעים או לא", ו"אם זה כזה חשוב למישהו, שלא יהיה באינסטגרם או שיזהיר את הילדים שלו".
ובכן, מסתבר שיש מקומות בהם מתייחסים לעניין זה ברצינות. המגאזין הדיגיטלי לנושאי שיווק the drum מביא השבוע סיפור מעורר תהיות ומחשבות לגבי הנכון והלא נכון, המותר ושאינו מותר בתחום הפרסום שאינו מפוקח פורמלית באמצעות חוקים ותקנות.
מפורסמת בריטית אחת בשם לואיז תומפסון, העלתה לאינסטגרם פוסט בו היא מציגה לראווה לידיעת 
1.2 מיליון עוקביה הנלהבים את תמונתה לוגמת מי קוקוס ועונדת שעון יד של Daniel Wellington ומציינת שניתן לקבל 15% הנחה אם משתמשים בקוד "לואיז". פוסט זה היה כנראה אחד יותר מדי עבור הגוף הקרוי ASA, הלא הוא ה- Advertising Standards Authority", הגוף המאגד את כל הגורמים העוסקים בתעשיית הפרסום הבריטית והמהווה רגולטור וולונטרי של תחום הפרסום. על גוף זה כבר נכתב בבלוג זה כאן, כאן, כאן, וכאן.
ה- ASA הזהיר כשלוש מאות משפיענים ומשפיעניות בריטיים שאי ציון העובדה שהם מקבלים תשלום עבור פוסטים הכוללים מוצרים ומותגים, הוא עבירה חמורה על כללי האתיקה (אתיקה!) החמורים של התקנון המוסכם. על פי קביעת ASA, על המשפיענים לנהוג בשקיפות מלאה אל מול העוקבים שלהם, ולהביא לידיעת העוקבים כל פעם שפוסט שהם מפרסמים הוא בתשלום. הקווים המנחים שפורסמו על ידי הוועדה לפרקטיקה בפרסום של ה- ASA קובעים במפורש שהן על המותגים והן על המשפיענים מוטלת החובה לוודא שהצרכנים מודעים במפורש לכך שהתוכן הוא בתשלום, עוד לפני שהם נכנסים אליו ומערבים את עצמם בו.
הפוסט של לואיז תומפסון, שהוא דבר פרסומת לכל דבר, גרם לכך שה- ASA פתח בחקירה נגדה והוציא הודעת גינוי וחרם כנגדה. בכתבה בידיעה שהביא the drum לא נאמר אם היו סנקציות ספציפיות כלפיה, אבל מעמדו של ה – ASA הוא כה חזק שמפרסמים משתדלים שלא לקבל ממנו גינוי.
המנהל הכללי של ה ASA אמר שאי אפשר לצפות מהצרכן שיגלה יכולות של בלש כדי לגלות שמפרסמים לו משהו ואם הפוסט אליו הוא נחשף ברשת חברתית הוא ממומן או לא. ועל כן באחריותו של המפרסם לדאוג לכך שהעובדה שהפוסט הוא ממומן בצורה ברורה ולא בקודים ובהאשטאגים.
שוב קיבלנו הוכחה שהבריטים הם עם משונה. ואצלנו? "עזוב, בחיאת"!